יום שישי, 30 בדצמבר 2011

חוזרת לכתוב....


מזמן לא כתבתי.

לא שלא היה לי על מה, פשוט לא היה לי מצברוח וחשק.
לפני כמעט 3 שנים חמותי אובחנה כחולת לוקמיה. מאז נלחמה באומץ  במחלה הנוראית שהכניעה אותה בשבוע שעבר (בלילה בין שישי לשבת) . בסופו של דבר היא החליטה שאין לה יותר כוח להילחם ולסבול, ואיכות החיים שלה איננה עוד , וככה היא לא רוצה להמשיך.
חמותי הייתה אחת הנשים החזקות והחכמות שהכרתי בחיי.  למדתי ממנה המון דברים. ולא הסכמתי איתה על הכל – נהפוך הוא. היא הייתה שונה לגמרי ממני  ומדרך המחשבה שהכרתי, ולמרות זאת – ואולי דווקא לכן – היא נתנה לי תמיד פרספקטיבה אחרת על נושאים שונים, פרספקטיבה הגיונית. הייתה לה היכולת לשים בצד את האמוציות ולהפעיל רק את הרציו. אני אדם מאוד אמוציונלי והיה לי לא פשוט להבין אותה. בשנים הראשונות היה לי מאוד קשה איתה. אני לא מאותן כלות  שרבות עם החמות ומחרימות, לא מביאות את הילדים וכו' אבל היו סיטואציות שנפגעתי מאוד מדברים ומעשים שלה (כמובן שאני לא זוכרת כעת את רובם הגדול).


 אבל בשלב מסוים עשיתי עם עצמי הרבה עבודה והגעתי למספר מסקנות:
1.                  זו חמותי, ומכיוון שאת בעלי אני (מאוד) אוהבת – זה לא ישתנה.
2.                 היא מבוגרת ממני בכ-30 שנה ולכן הסכוי שהיא תשתנה קלוש.
3.                  בכל אדם יש גם תכונות טובות וגם פחות טובות, צריך רק לדעת להפיק את הטוב.
   
ברגע שהבנתי שאני יכולה ללמוד ממנה לא מעט, עשיתי זאת בשמחה. כיבדתי אותה מאוד, למדתי לתת לה מקום בחיי, גם להקשיב לדעותיה גם אם לא תמיד קיבלתי והסכמתי. הרי בסופו  של דבר אני אחליט מה לעשות בביתי ועם ילדיי, אז למה לא לעשות טוב לבן אדם ולהקשיב?
אני מאוד מאמינה בשני משפטים:

1.            אל תהיה צודק, היה חכם.
2.            אלוהים תן לי את הכוח לשנות מה שביכולתי לשנות, לקבל מה שאין ביכולתי לשנות, ואת התבונה להפריד בין השניים.

לאור זאת ניסיתי , ואני מאמינה שהצלחתי בסופו של דבר, להגיע איתה למערכת יחסים טובה בריאה ומכבדת, וזה מה שאני אזכור לאחר לכתה.


                                               דנית ואני שבועיים לפני הולדת אופיר, 12/2001


                                 דנית עם עומר במסיבת בר המצווה שלו, מאי 2009


                                                            דנית ואופיר , 2004



                                דנית ולילך, במסיבת בר המצווה של עומר, מאי 2009

ולסיום אספר מקרה שקרה לפני חתונתי. לקראת החתונה היא החליטה שהיא רוצה שיהיה לי זר סחלבים בחתונה. אני בקושי ידעתי אז איך נראה סחלב (סליחה על הבורות) וכמובן שהרעיון בא ממנה ולא ממני. הסתכלתי על תמונות של סחלב וראיתי שהוא מקסים, והסכמתי. היא החליטה לנסוע בבוקר החתונה לקיבוץ יפעת (שעה נסיעה לכל כיוון מחיפה, שם גרנו) כי שם מגדלים סחלבים, ולהכין לי זר. אני זוכרת שחמי אמר לה – תגידי את משוגעת? אין לך מה לעשות בבוקר החתונה שלהם? אבל היא התעקשה וככה היה. בבוקר החתונה היא נסעה עם דורון לקיבוץ יפעת, והביאה לי זר מדהים, ולבקשתי גם כמה בודדים לשלב בשיערי.  לעולם אזכור את המחווה הזו שלה , באהבה גדולה.


                                   דנית, אני והסחלבים...ביום חתונתי, 30.03.1993


פוסט זה נכתב לזכר דנית יזהר ז"ל, 19.4.1939-24.12.2011

10 תגובות:

  1. נשמע שהיתה לך חמות מקסימה, סיפור הסחלבים המיס אותי... יהי זכרה ברוך!

    השבמחק
  2. החזרת אותי שנתיים אחורה, לימים האחרונים של סבתא שלי. גם היא נלחמה במחלת הסרטן, היא נלחמה בציפורניים על כל נשימה נוספת ובסוף הגוף שלה כבר לא עמד בזה יותר.
    וגם היא הייתה אישה מדהימה, עוצמתית. היא מהווה בשבילי מודל ומלווה אותי עד היום.

    אני שמחה שהייתה לך ההזדמנות להכיר את דנית, נשמע שהיא הייתה אישה מדהימה. אני שמחה שזכית להכיר אותה ושהילדים שלך זכו להכיר אותה. ואני באמת מאמינה שהיא תמשיך ותלווה אתכם לאורך כל חייכם

    השבמחק
  3. קצת קשה לי לקרוא את ראשי התיבות ז"ל לצד שמה של אמי, אבל חייבים להשלים עם המצב.....אכן זכרונה ישמר אצלי לעד לעולמי עולמים כזכרון מבורך.

    הקשר שלה עם רותי, אשתי, היה מיוחד כמו שרותי תיארה אותו. סיפור הסחלבים זכור לי היטב ורותי היטיבה לתאר אותו והוא אכן ממחיש בצורה מיטבית את הקשר שנרקם בין שתי הנשים היקרות ביותר בחיי.

    לאמא שלי יש קרוב משפחה יקר שאחד מתחביביו הוא גידול פרחים. מפאת גילו המבוגר הוא הפסיק לגדל פרחים אבל נותרו לו כמה פרחים אחרונים. ביום חמישי שעבר הוא הגיע לבקר/להיפרד מאמא שלי בבית חולים והביא לה כמה סחלבים. אמא שלי, למרות היותה תחת השפעת מורפיום הריחה אותם והתמוגגה.

    כמה שעות לפני שנפרדה מהעולם שלנו היא עוד הספיקה "להתלונן" בפני המטפלת שלה מדוע היא הרחיקה ממנה את הסחלבים.

    סוניטה (המטפלת שלה) דאגה להביא את אותם סחלבים ולהניח אותם על הקבר הטרי.

    אמא, יהי זכרך ברוך.....לעולמים!!!!

    השבמחק
  4. רותי,את לא מכירה אותי (כנראה ששמעת עליי),דורון כן
    כל הסיפור של המוות של דנית/המחלה/הקשר שלך עם דנית/ ההתמודדות עם ילד עם צ"מ (אצלינו אני) מחזירים אותי לסבתא שלי (אמא של אבא) והקשר של אמא שלי איתה,ואת הדברים המרגשים שכתבת אמא שלי אומרת וזוכרת בהתרגשות גם 21 שנים אחרי מותה של סבתא
    נעמה

    השבמחק
  5. רותי, מדהים, ההיכרות שלך עם דנית מדהימה, וכל כך נכון מה שאמרת, זה גרם לי להסתכל אחרת על מערכת היחסים שלי עם חמותי, אי אפשר לשנות אותה, ואפשר רק להתגמש לקראתה, היא לא מתגמשת לקראתי, מעולם לא הפרדתי בינה לבין הבן שלה או בינה לבין הנכדים, אבל קשה לי מערכת היחסים איתה, בגלל הקרירות שהיא משדרת, שאני בדיוק ההיפך הגמור.
    הסיפור עם הסחלבים מומס אותי, אישה מיוחדת במינה.

    אני בטוחה שהקבלה של שתיכן אחת את השנייה הקלה מאוד על דורון.

    וקשה לי באמת לקבל את המילה ז"ל אחרי השם שלה, למרות שלא הכרתי אותה, אבל בעיני היא עדיין חיה, ותמיד תחיה בתודעה שלכם ושל כל הקרובים לה.

    רותי


    למרות שלא הכרתי

    השבמחק
  6. אני חושבת שצריך להיות אדם באמת מיוחד לא רק לומר אלא גם ליישם את מה שאמרת על חמותך. אני חושבת שיש הרבה אנשים שהיינו רוצים ללמוד מהם, למרות שהם שונים מאיתנו, אבל הם כ"כ קשים לנו להבנה שאנחנו מתיאשים וסוגרים אותם רחוק מאיתנו.
    אני חושבת שאין ספק שהגדולה שלך הביאה אותך להכיר אישה מיוחדת במינה.

    סיפור הסחלבים מקסים! זה רק מראה כמה היא מיוחדת, וכמה מהתחלה, עם השוני ביניכן היא ראתה שתגלו אחת את השניה ותתקרבו אחת לשניה.
    ואולי המחווה הזאת באה לומר לך עוד אז, שתתקרבי.

    השבמחק
  7. דרולי ושירלי - תודה רבה!
    אלטר אגו - בהחלט דומה התיאור לחמותי. ואני מסכימה לגמרי...
    נעמה - תודה!
    רותי - אני שמחה שנתתי לך נושא למחשבה...זו בהחלט היתה הכוונה...
    מיטל - תודה! שמחתי לקרוא את תגובתך...ריגשת אותי!

    השבמחק
  8. רותי ודורון היקרים.
    לרוב איני מגיבה בבלוגים ולו בגלל שלא תמיד אני יודעת מה לרשום אך הפעם החלטתי שכן להגיב ולו משום שאני מבינה ללבכם ושותפה לצער הרב שאתם חווים בימים אלו. אין מילה שתנחם עכשיו וגם לא תנחם בעתיד ויחד עם זאת יש לי עצה קטנה שבה כבר שיתפתי את רותי.אחד הדברים הנוראיים בלאבד מישהו למחלת הסרטן היא הזכרון הרודף של רגעיו האחרונים. פתאום כשמנסים להיזכר בדמותו לפני המחלה הנוראית מאד קשה. נסו לזכור אותה בימיה הבריאים, החליטו לחגוג את חייה במשהו שהיא אהבה ואם סחלבים היה אחד מן הדברים האלו, גבשו את כל ביני המשפחה ולכו לבקר בגן הסחלבים שבקיבוץ חן וזכרו כי בדומה לסחלב גם היא פרח נדיר ביופיו. זיכרו כי נפלה בידכם זכות גדולה להכיר אותה ולגדול בצילה והיו לילדכם כל מה שהייתה עבורכם. מצרפת לכם קישור לאתר של אוטופיה- כמה מתאים לקרוא לפארק הסחלבים הזה בשם כל כך טהור. שאו את זיכרונה ולכו לטייל http://www.utopiapark.co.il/

    אוהבת
    שחר גפני

    השבמחק