יום שישי, 30 בדצמבר 2011

חוזרת לכתוב....


מזמן לא כתבתי.

לא שלא היה לי על מה, פשוט לא היה לי מצברוח וחשק.
לפני כמעט 3 שנים חמותי אובחנה כחולת לוקמיה. מאז נלחמה באומץ  במחלה הנוראית שהכניעה אותה בשבוע שעבר (בלילה בין שישי לשבת) . בסופו של דבר היא החליטה שאין לה יותר כוח להילחם ולסבול, ואיכות החיים שלה איננה עוד , וככה היא לא רוצה להמשיך.
חמותי הייתה אחת הנשים החזקות והחכמות שהכרתי בחיי.  למדתי ממנה המון דברים. ולא הסכמתי איתה על הכל – נהפוך הוא. היא הייתה שונה לגמרי ממני  ומדרך המחשבה שהכרתי, ולמרות זאת – ואולי דווקא לכן – היא נתנה לי תמיד פרספקטיבה אחרת על נושאים שונים, פרספקטיבה הגיונית. הייתה לה היכולת לשים בצד את האמוציות ולהפעיל רק את הרציו. אני אדם מאוד אמוציונלי והיה לי לא פשוט להבין אותה. בשנים הראשונות היה לי מאוד קשה איתה. אני לא מאותן כלות  שרבות עם החמות ומחרימות, לא מביאות את הילדים וכו' אבל היו סיטואציות שנפגעתי מאוד מדברים ומעשים שלה (כמובן שאני לא זוכרת כעת את רובם הגדול).


 אבל בשלב מסוים עשיתי עם עצמי הרבה עבודה והגעתי למספר מסקנות:
1.                  זו חמותי, ומכיוון שאת בעלי אני (מאוד) אוהבת – זה לא ישתנה.
2.                 היא מבוגרת ממני בכ-30 שנה ולכן הסכוי שהיא תשתנה קלוש.
3.                  בכל אדם יש גם תכונות טובות וגם פחות טובות, צריך רק לדעת להפיק את הטוב.
   
ברגע שהבנתי שאני יכולה ללמוד ממנה לא מעט, עשיתי זאת בשמחה. כיבדתי אותה מאוד, למדתי לתת לה מקום בחיי, גם להקשיב לדעותיה גם אם לא תמיד קיבלתי והסכמתי. הרי בסופו  של דבר אני אחליט מה לעשות בביתי ועם ילדיי, אז למה לא לעשות טוב לבן אדם ולהקשיב?
אני מאוד מאמינה בשני משפטים:

1.            אל תהיה צודק, היה חכם.
2.            אלוהים תן לי את הכוח לשנות מה שביכולתי לשנות, לקבל מה שאין ביכולתי לשנות, ואת התבונה להפריד בין השניים.

לאור זאת ניסיתי , ואני מאמינה שהצלחתי בסופו של דבר, להגיע איתה למערכת יחסים טובה בריאה ומכבדת, וזה מה שאני אזכור לאחר לכתה.


                                               דנית ואני שבועיים לפני הולדת אופיר, 12/2001


                                 דנית עם עומר במסיבת בר המצווה שלו, מאי 2009


                                                            דנית ואופיר , 2004



                                דנית ולילך, במסיבת בר המצווה של עומר, מאי 2009

ולסיום אספר מקרה שקרה לפני חתונתי. לקראת החתונה היא החליטה שהיא רוצה שיהיה לי זר סחלבים בחתונה. אני בקושי ידעתי אז איך נראה סחלב (סליחה על הבורות) וכמובן שהרעיון בא ממנה ולא ממני. הסתכלתי על תמונות של סחלב וראיתי שהוא מקסים, והסכמתי. היא החליטה לנסוע בבוקר החתונה לקיבוץ יפעת (שעה נסיעה לכל כיוון מחיפה, שם גרנו) כי שם מגדלים סחלבים, ולהכין לי זר. אני זוכרת שחמי אמר לה – תגידי את משוגעת? אין לך מה לעשות בבוקר החתונה שלהם? אבל היא התעקשה וככה היה. בבוקר החתונה היא נסעה עם דורון לקיבוץ יפעת, והביאה לי זר מדהים, ולבקשתי גם כמה בודדים לשלב בשיערי.  לעולם אזכור את המחווה הזו שלה , באהבה גדולה.


                                   דנית, אני והסחלבים...ביום חתונתי, 30.03.1993


פוסט זה נכתב לזכר דנית יזהר ז"ל, 19.4.1939-24.12.2011

יום שבת, 24 בדצמבר 2011

פוסט עצוב במיוחד...;-(


חמותי שנאבקה כמעט 3 שנים במחלת הסרטן נפטרה לפנות בוקר.

היא היתה אישה מדהימה, מאוד מיוחדת במינה, אמיצה וחזקה. אני גאה שהיתה חמותי ובכלל שהכרתי אותה. למדתי ממנה המון.

אני יודעת שהיא לא רצתה יותר לחיות ככה חיים של סבל ואני יודעת שאיפה שהיא נמצאת, טוב לה יותר.





יהא זכרה ברוך.


יום רביעי, 13 ביולי 2011

לכל הנשים מעל גיל 40, לגברים - ובעצם לכולם...

הנה משהו יפה ששלחו לי היום במייל.כתב את הקטע מישהו שאני אוהבת מאוד לקרוא - יאיר לפיד. תהנו!




ככל שאני הולך ומתבגר
ככל שאני הולך ומתבגר, אני מעריך נשים מעל גיל 40, יותר מכל.
אישה בת ארבעים יודעת כל מיני סודות.
היא יודעת שהבעל הוא לא פול ניומן ומסתפקת בקטנות,
העיקר שהוא מרים בשירותים את הקרש אחרי שהוא משתין.
אישה בת ארבעים יודעת איך להיראות הרבה פחות,
יש לה קרם פנים, איפור צוואר, חזייה דוחפת ומכנסיים מכווצים,
אבל בעיקר יש לה את המבט הזה שאומר  -    את מה שאני כבר שכחתי, בנות,
שום פרחה בת עשרים עם תחתוני חוטיני לא יודעת לעשות...
אישה מעל גיל 40 לא תשכב לידך במיטה ותשאל:"מה אתה חושב?"
לא אכפת לה מה אתה חושב!
למעט מאוד נשים מעל גיל 40  אכפת מה הגברים חושבים עליהן, או על מה שהן עושות.
אם אישה מעל גיל 40 לא רוצה לצפות במשחק כדורגל בטלוויזיה, היא לא תשב על ידך ותקטר.
היא תעשה משהו אחר שהיא רוצה לעשות, ובד"כ זה יהיה משהו הרבה יותר מעניין.
אישה שעברה את גיל ה 40 מכירה את עצמה מספיק טוב כדי להיות בטוחה בעצמה,
היא יודעת מי היא, מה היא, מה היא רוצה וממי.
הן נדיבות במתן מחמאות.
לעיתים קרובות תקבל מחמאות גם אם זה לא מגיע לך.
הן יודעות מה זה להרגיש בלתי מוערך.
אישה בת ארבעים יודעת את כל מה שחשוב
היא כבר גמרה לימודים, גמרה חיתולים
גמרה לבד כשהוא היה במילואים
היא לא חיכתה עד שישוב
יש לה הרבה פחות בעיות שצריך לפתור
והיא נראית יותר טוב בשחור,
והרבה יותר נעליים שהיא לא צריכה
והיא יודעת כבר - תודה לאל - איך מבקשים סליחה
נשים, עם הגיל, מקבלות "כוחות מיסטיים".
אתה לעולם לא צריך להתוודות על "חטאיך" לפני אישה מעל גיל 40 -  היא תמיד יודעת.
היא יודעת איך קונים שמלה, גם בתקופה שהיא טיפה יותר שמנה,
וכשהחברה הכי טובה שלה מתגרשת , גם היא לא סובלת את הבן זונה
ברגע ש"התגברה" על קמט אחד או שניים,
אישה שעברה את גיל ה 40 הרבה יותר סקסית מאשר ה"מתחרה" שלה הצעירה.
הן ישירות וישרות. הן יגידו לך מיד שאתה דביל, אם אתה מתנהג כמו דביל.
תמיד תדע בדיוק מה מצבך אתן.
אישה בת ארבעים יכולה להיות כל כך יפה שהנשימה שלך נעצרת,
וכשהיא אומרת לך שאתה אידיוט תקשיב כי היא יודעת על מה היא מדברת.
היא לא איזו ילדה, היא אישה בת ארבעים
והיא עברה מספיק כדי להבין שהחיים עכשיו רק מתחילים
נ.ב. לכל הגברים שאומרים:" למה לקנות את הפרה, אם אפשר לקבל את החלב בחינם?"
מוגש לכם בזאת עדכון: 80% מהנשים בימינו הן נגד נישואין.
והסיבה היא שהנשים מבינות שלא שווה לקנות חזיר שלם, רק בשביל לקבל נקניקיה קטנה............. 




                                 מאת : יאיר לפיד

יום שישי, 1 ביולי 2011

הבל היופי - האמנם? או : על תבונה ורגישות

לא יודעת אם הספקתם לראות אבל לפני ימים ספורים עלתה תגובה בבלוג הזה לפוסט שבו אני מספרת על האבחון של עומר - בזו הלשון:


כמה אטום וטיפש יכול להיות בנאדם שכותב בסוף הפוסט על הילד האוטיסט שלו הודעה בקשר ללאקים??


מקור התגובה היה (כמובן) אנונימי.


התגובה הראשונה שלי היתה לשלוח את התגובה לתיקיית הספאם.


אחרי זמן מה (הצתה מאוחרת, מה לעשות) חשבתי על זה שזו הזדמנות לפתוח את הנושא לדיון ולהביע את מה שיש לי לומר. ויש לי בהחלט...


כשעומר אובחן החיים שלנו השתנו בצורה שאין לי מושג איך להתחיל לתאר. והם לעולם לא חזרו למה שהיו קודם. פתאום אין מה לחשוב על לנסוע למסעדה יחד בשבת, טיולים ספונטניים בצפון, נסיעה לחו"ל עם הילדים...וגם לנסוע לבד עם הבעל לאנשהו זה מסובך, כי לא כל בייביסיטר יודעת איך להתנהג איתו בכל מצב...
עומר היה עם טיטול עד גיל 5 לפחות ובלילה גם הרבה יותר מאוחר. הרבה החלפות בגדים, חוסר עצמאות טוטאלית בשרותים (היום הוא מעל 15 ועדיין צריכה, סליחה על התיאורים הגרפיים, לעזור לו להתנגב אחרי קקי, ולשטוף ידיים עם סבון...עומר לא מודע לסכנות ואי אפשר היה לומר לו - לא רצים לכביש. כלומר - אפשר לומר אבל זה לא ממש יזיז לו, ולא כי הוא עושה דווקא...אלו הן רק שתי דוגמאות מיני רבות.








ההתעסקות בעומר הפכה למרכז העולם עבורי ועבור דורון (וגם לא מעט עבור הורינו) ולא הותירה מקום לדברים אחרים. חודשים והשנים עברו, לא יצאנו למסעדות, לא נסענו לחופשות...עומר, עומר ועוד עומר. די מיידית לאחר האבחון התחלנו טיפול בעומר במרכז בחיפה בשם "בית מילמן", בו הטיפולים התקיימו פעמיים בשבוע, בבוקר, עד 12 בצהרים. מה שאמר - פעם בשבוע אני נעדרת חצי יום מהעבודה ופעם אחת דורון. חוץ מזה היו מיפגשים של מס' זוגות הורים אחת לשבועיים בערב - ממה שאני זוכרת הוריי הגיעו לעשות בייבי סיטר, ומאוחר יותר הגענו למישהי מקסימה :-) שלמדה פסיכולוגיה שנה ג' (ועכשיו מסיימת דוקטורט :-)) שהתחילה לעבוד אצלנו אחת לשבוע לשעתיים ולעזור לי מעט לנשום, ומאוחר יותר נעשתה בייבי סיטר מדהימה וחברה שלנו טובה לא פחות. 
לא שלא היתה לי ולדורון אפשרות טכנית (אם כי העניין היה מסובך בהרבה מאשר לו עומר היה ילד רגיל) לצאת יחד כזוג או לעשות כל אחד מאיתנו משהו לעצמו ועם עצמו, אבל איכשהו לא עשינו את זה הרבה. שנינו טיפוסים ביתיים מאוד והיה איכשהו מאוד נוח שהיה "תירוץ" למה לא יוצאים, ושקענו בשגרה נטולת ריגושים.






אל תבינו אותי לא נכון. אני לא מנסה לגרום לכם לרחם עליי, רק להבין. אלה היו - ובמידה מסוימת עדיין - החיים שלנו. אני זוכרת את עצמי יושבת עם עצמי משהו כמו חצי שנה אחרי שעומר אובחן, כששנינו עוד היינו בשלב האבל וההסתרה, וחוץ מההורים ועוד כמה אנשים בודדים איש לא ידע מה יש לעומר, ואומרת לעצמי: רגע, למה אני ככה? למה אני מסתירה? אני אדם כ"כ פתוח באופיי, כ"כ משתף...למה להסתיר את הלקות של עומר? אני עשיתי משהו רע? פשעתי? לא. זה הבן שלי, הוא הכי מדהים בעולם והכי הכי שלי. אני אוהבת אותו עד כדי כאב ואין סיכוי שאוהב אותו פחות עם לקות כזו או אחרת. זה לעולם לא ישתנה. עכשיו יש לי שתי אופציות: או ליפול לדיכאון (והייתי בדרך לשם) או להרים את עצמי . הבחירה שלי היתה האפשרות השניה. ישבתי ודיברתי עם דורון ומאותו יום ואילך אנחנו סיפרנו על עומר לכל מי שרצה לשמוע. גילינו שההסתרה גזלה מאיתנו כל כך הרבה אנרגיות...שעכשיו התפנו לדברים אחרים, בין השאר לטיפול בעומר.


בתחילת ההריון של עומר התחלתי ללמוד ראית חשבון.
תוך חודשים מעטים התחלתי סטאז' באחד המשרדים הגדולים (והטובים) בארץ, משרד בו עובדים הסטאז'רים שעות ארוכות. יאמר לזכותם שמתחילת העבודה שלי במשרד עבדתי עד ארבע כי זה מה שסוכם ולא נשארתי שעות נוספות. אבל כשעומר אובחן והתחלתי להיעדר חצי יום בשבוע...
כמה חודשים לאחר התחלת הטיפול ב"בית מילמן" פוטרתי.
מס' חודשים התלבטתי מה עושים ואז החלטתי ללמוד הנהלת חשבונות על מנת לעבוד בתחום אבל בתפקיד שדורש (כך חשבתי לפחות) פחות שעות. תחום ראיית החשבון, תאמינו או לא, היה מעניין מאוד עבורי והיתה פה התפשרות מצידי ואפילו הייתי אומרת סוג של הקרבה (שכמובן הייתי עושה אותה היום שוב לו הייתי צריכה).






במהלך הזמן לקחתי לי כל מיני תחביבים והתעסקתי בהם, בחלקם יותר זמן ובחלקם פחות. קריאה, אפיה, ניסיתי אפילו פימו...


לפני כמעט שנתיים (הזמן רץ כשנהנים :-)) הגעתי במקרה לפורום איפור בתפוז, ולאחר זמן מה כשנפתח פורום לקים - גם לשם. ההתעסקות הזו בעצמי גרמה לי, לראשונה מזה תקופה ארוכה, להרגיש טוב עם עצמי, כאדם וכאשה. ודווקא הניגוד בין משהו כל כך רציני ו"כבד" כמו עומר , הלקות שלו והקשיים שלו - ושלנו - בהתמודדות היומיומית - עושה לי כנראה טוב דווקא. כרגע אני שם ונראה לי שאשאר שם בינתיים.


אני חוזרת לאותו אנונימי מתחילת הפוסט, שכתב משהו שאולי עלה לעוד אנשים בראש בזמן שקראו בבלוג שלי.


אנונימי יקר וקוראים יקרים! אני לא יודעת כמה אתם מכירים חיים לא רגילים, חיים עם ילד או בן משפחה עם צרכים מיוחדים. חיים כאלה דורשים המון אנרגיות, פיסיות ונפשיות כאחד. אני בחרתי, בזמני הפנוי, לעסוק בדברים שעושים לי טוב...קשה לכם להבין זאת?
תחשבו - להבדיל אלף אלפי ומליוני הבדלות - על המעבר החד בישראל בכל שנה בין יום הזכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות. יש פה משהו מאוד דומה. במדינה שלנו יש גם אבל וגם שמחה, והכל מהול יחד. אצלי יש קשיים והתמודדויות יומיומיות לא פשוטות, ויחד עם זה יש גם הנאות קטנות וגדולות. ככה זה אצלי...


מקווה שלא עייפתי אתכם יותר מדי עם האמוציונליות וההתפלספות. שתהיה לנו שבת רגועה, נינוחה וכיפית ואחריה שבוע נפלא. נשיקות לכולם ונתראה בפוסט הבא...:-))

יום שבת, 18 ביוני 2011

שבת בבוקר...יוצאים לטיול! - נחל שניר

היום יצאנו עם המפעל בו אני עובדת לטיול. הטיול אורגן היטב ע"י הבוסית הנהדרת שלי (מי יודע אולי היא קוראת פה...אי אפשר לדעת חחחח) , היתה הסעה מהמפעל לשמורת נחל שניר, איסוף בסופו של מסלול מעגלי שלקח כשעה וחצי וכלל הרבה הליכה במים, והיתה ארוחת צהרים מעולה בסוף, כולל מתוקים...
נהנינו מאוד בעיקר לאור העובדה שזה אחד הטיולים הראשונים שיוצא לנו לעשות עם הילדים, עכשיו כשעומר בהוסטל...

אני פשוט אתן לתמונות לדבר בעד עצמן :-)

תחילת המסלול

והולכים...


עוצרים מדי פעם


ומשכשכים במים...חשוב מאוד





נכון חבל שנגמר?

יום רביעי, 15 ביוני 2011

לכל איש יש שם...האמנם?פרק 2: כמה יפה הוא פרח הלילך

הסיפור השני בעניין השמות הוא סיפורה של הנסיכה בחבורה.

שנינו, גם אני וגם דורון, רצינו  בת מההריון הראשון. והיה לנו שם עבורה - לילך. לא זוכרת כבר איך הגענו לזה אבל שנינו אהבנו את השם והכרנו נשים שונות ומקסימות בשם זה (אגב, עד היום...) .

אבל רצה אלוהים או מי שמחליט (לא נכנסת פה לוויכוח אם יש אלוהים או אין...אני עצמי טרם החלטתי) ונולד לנו בן. ועוד בן. ואל תבינו אותי לא נכון - אני מטורפת על שניהם. אבל הכמיהה לבת נשארה (אגב אני מאמינה שלו היו לי שתי בנות הייתי כמהה לבן...) אצל שנינו.

בסופו של דבר החלטנו לנסות שוב, ומספר חודשים אחרי נסיון לא מוצלח שהסתיים בעובר ללא דופק בשבוע 8, נכנסתי שוב להריון.
בסקירה נודע לנו שהפעם זו בת. בדיסק שומעים אותי צועקת "ישששש!!!!"...

היה ברור מיד מה יהיה שמה. לא דיברנו על זה, וכמובן שלא התלבטנו כלל.

לילך בבית החולים - לאחר שנולדה בשבוע 34+4 במשקל 2.200 - בת יומיים...


ובבית על היד של אבא...





מספר חודשים אח"כ, בערך כשהייתי בחודש ששי, נסעתי עם אופיר מהחוג שלו ובדרך שוחחנו על מה יהיה אחרי ש"התינוקת" תיוולד. הסברתי לו שאני אהיה איתה קצת בבית, כמו שהייתי איתו כשנולד, ואז היא תהיה בפעוטון, ואח"כ בגן...אופיר היה בן 5.5. פתאום, בלי קשר לכלום, הוא אומר לי "אמא , אני יודע איך אני רוצה שיקראו לאחותי". אמרתי לעצמי - אוי ואבוי, בטח יגיד "דורה" או משהו כזה...בדיוק אהב את דורה (למי שמכיר). שאלתי - איך, ופתאום הוא אומר "לילך".
מזל שנסעתי בכביש בתוך הישוב כי אם הייתי בעיר בטח הייתי עושה תאונה.
הייתי בשוק טוטאלי. עצרתי במקום ושאלתי אותו: מאיפה לע@#%@%ל הבאת את זה??
אז הוא אומר - ב"הופ!" (ערוץ טלויזיה לילדים) יש סדרה ובה ילד ששמו גיא, ולאחותו קוראים לילך...

הבנו אז שזו לילך. אין מה לעשות...

לילך ואופיר...אהבה בלי גבולות


ועוד...



ועוד אחת - יש כ"כ הרבה שקשה לבחור...



לכל איש יש שם...האמנם?פרק 1: תירס חם בים בם בם

יש האומרים שהשם של כל ילד נכתב "למעלה" הרבה לפני לידתו. יש אמהות המספרות שאמנם היתה להם תכנית לקרוא לתינוק/ת שלהם בשם מסוים אבל כשהוא/היא נולדו פתאום היא ראתה לפניה שם אחר לגמרי.

לי יש שני סיפורים בהקשר הזה, ואותי הם כל הזמן מדהימים מחדש כשאני נזכרת בהם. אז החלטתי לשתף גם אתכם בהם...

הסיפור הראשון הוא על הבנים שלי.

עומר כפי שכתבתי הוא ילד אוטיסט, וקשה לו מאוד לומר מה הוא רוצה. אבל לפעמים יש לו דרכים משלו...:-)))

לקראת סוף ההריון עם אופיר, עומר היה בן כחמש. אני ודורון התלבטנו בין מס' שמות, ואחד מהם היה אופיר. שום דבר לא הוחלט וכל השיחות בינינו בנושא נעשו לא ליד עומר (לא במכוון) - פעם מאוחר בערב כאשר עומר היה הולך לישון בשמונה בערב, פעם באוטו בלעדיו...
כשבועיים לפני שאופיר נולד, עומר ואני ישבנו בסלון דירתנו השכורה ביישוב (בעת שהבית הנוכחי שלנו היה בבניה) וחיכינו למונית שתיקח אותו לבי"ס. בינתיים עומר צפה בטלויזיה. זה היה זמן רגוע.
פתאום הוא קם והולך לחדר. במצבים כאלה הוא תמיד היה חוזר עם חפץ כלשהו אותו היה ממולל...פתאום הוא בא עם ספר. "תירס חם" למי שמכיר. וגיבור הספר נקרא אופיר.

אני מסתכלת עליו (רוצה לומר - אתה רוצה לקרוא עכשיו? הבהרה: למי שלא יודע, ילדים אוטיסטיים מאוד מקובעים מבחינת סדר היום שלהם ומה הם עושים מתי, וקשה להם מאוד עם שינויים ולכן הייתי מופתעת שעומר יזם שינוי כזה). הוא מתיישב, מדפדף בספר , מגיע לדף בו מצויר אופיר, מצביע עליו ואומר - "אופיר". ממשיך לראות טלויזיה. אחרי כמה דקות - מדפדף שוב , מצביע שוב על אופיר ואמר את שמו.

אופיר בן 10 חודשים


וקצת יותר גדול...



הייתי בהלם טוטאלי. הצבעה לכשעצמה היא משהו לא אופייני לאוטיסטים, כי - כמו שלימדה אותי פעם פסיכולוגית חכמה ;-) , "הצבעה היא שיתוף של מישהו בחוויה שלך", ובעצם השיתוף יש התייחסות לאותו מישהו...שזה לא מתאים לאוטיסטים.
עכשיו, עומר לא יכול היה לומר "אמא, אני רוצה שלאחי יקראו אופיר", אז הנה מצא את הדרך שלו לומר מה שרצה...

אופיר קורא בספר המדובר

והנה - ש(כ)בת אחים גם יחד...:-)))

יום רביעי, 8 ביוני 2011

פוסט חלבי לחג שבועות...בתיאבון! – חלק שני



עוגיות שוקולד צ'יפס - אמירה

רכיבים:
200 גר` חמאה מרוככת
1/4 2 כוסות קמח
1 כפית אבקת אפיה
1/4 כוס סוכר
1 כוס סוכר חום
1 ביצה
1 חלמון
2 כפיות תמצית וניל
1/4 כפית מלח
2 כוסות (שקית) שוקולד צ`יפס
2 כפות חלב

אופן הכנה:
לערבב קמח +מלח+ א. אפיה ולהניח בצד.
בקערת המקסר לשים החמאה+ סוכר לבן+ סוכר חום ולהקציף במהירות בינונית, לאחר כ-2 דקות להוסיף הביצה , החלמון, החלב, והוניל, להמשיך עד שמתאחד.
כשמוכן, לעצור ולהוסיף ידנית את הקמח והשוקולד צ`יפס.
לקרר במקרר 20 דקות.
בעזרת כף גלידה, להניח גושים על תבנית מצופה בניר אפיה, במרחק 3 ס``מ זה מזה.
בתנור מחומם מראש ל-200 מעלות , לאפות כ-10 דקות
ו ל ה ש ג י ח, כי נשרף בקלות
לקרר , ובתאבון

לעוגיות הפוכות:
להמיר רבע כוס מהקמח בקקאו, ואת השוקולד צ'יפס לשוקולד צ'יפס לבנים.




עוגת גבינה פירורית - יעלה

רכיבים:
חומרים לבצק הבסיס ולפירורים:

2 כוסות קמח תופח (300 גרם)
3 חלמונים קטנים / או 2 גדולים
3 כפות שטוחות סוכר (כוללות : 1 שקית סוכר ווניל)
200 גרם חמאה או מרגרינה

חומרים למלית גבינה-קצפת:

2 חב' גבינת טוב-טעם 3 או 5 אחוז או 500 גרם גבינת אורדה 4.5 אחוז (המתכון הזה לא מתקשה באותה מידה עם גבינות רכות)
2 שמנת מתוקה – רצוי עמידה. 
1 שמנת חמוצה 15 אחוז
1 כוס סוכר (אפשר יותר, לפי טעמכם)
2 שקיות סוכר וניל + כפית תמצית של מקורמיק
אם מכינים רק למבוגרים: מומלץ להוסיף כפית גדושה קליפת לימון טרי מגוררת.

אופן הכנה:
אופן הכנת הבצק:

להכין בצק מכל החומרים ולא ללוש זמן ממושך, ברגע שהבצק התגבש – מפסיקים את  המיקסר/מעבד.

בתבנית עגולה (26 אפשר גם 28 ) או מלבנית בינונית, להניח שני שלישים מהבצק.
בתבנית קטנה יותר, של אינגליש קייק, לשים את השליש שנותר.
אופים בחום של כ-160 מעלות.
כ-20 דקות, או עד שמזהיב ומתחיל להשחים בקצוות. לא לשרוף !
אמנם בנגיעה מרגישים שהבצק רך כשהוא חם, אך אחרי הקירור הוא מתקשה. לא לדאוג !

אופן הכנת המלית:
להתחיל את התהליך מהקצפת השמנת המתוקה (כי זה חוסך כלים) 
להקציף היטב 2 שמנת מתוקה עד שנוצרת קצפת די יציבה, רק אז להוסיף 3 כפות סוכר מתוך הכמות ולהמשיך להקציף עד שהקצפת ממש קשה.
להוציא את הקצפת מקערת המיקסר ולהעביר לקערה אחרת.
לשים בקערת המיקסר את הגבינה, השמנת החמוצה, יתר הסוכר ותמצית הווניל.
לערבב היטב עד שלא מרגישים את הסוכר.
לערבב ביד, בתנועות קיפול עדינות, את הקצפת לתוך תערובת הגבינה.
לשפוך את התערובת מעל בסיס הבצק.
לפורר בידיים את הבצק מהתבנית הקטנה. לפזר אותו מעל קציפת הגבינה, כך שיכסה את כל העוגה.

לעטוף את העוגה, לשמור במקום קר במקרר (לא במקפיא), ללילה.






פוסט חלבי לחג שבועות...בתיאבון! – חלק ראשון



חג שבועות תמיד היה אחד החגים הכי אהובים עליי, בייחוד אחרי שעברנו לגור בקיבוץ (בהרחבה הקהילתית שלו). זה חג מקסים בקיבוצים בכלל ואצלנו בפרט.
בערב החג תמיד יש פה טקס ביכורים כיפי, בו כל ענף בקיבוץ (יש לול, רפת גדולה, מטע קיווי וכרם ענבים) מספר על מה התחדש בשנה האחרונה , ובסוף הטקס עולים התינוקות שנולדו בשנה האחרונה עם האמהות שלהם לבמה.
(הנה תמונה משבועות לפני 3 שנים, כשעליתי עם לילך לבמה)





בחג הזה אני נהנית במיוחד במטבח. אני אופה ומכינה הרבה דברים טעימים, והשנה החלטתי לשתף אתכם במתכוני המטעמים שהכנתי השנה.

התפריט היה:
·         בורקס שבלולים של מיקי
·         שטרודל פרומעז של פירגה
·         ביסקוויטים עם פרמזן של רוני ונציה
·         פוקצ'ה פראית של זושי
·         ממרח פסטו ביתי וממרח זיתים אוליביה
·         רביולי גבינת עיזים של שטראוס  ברוטב עגבניות מיובשות ושמנת
·         ספגטי מסולסלים ברוטב מיוחד לילדים
·         גבינות – פרמזן, קשקבל ופקורינו
·         עוגיות שוקולד צ'יפס רגילות והפוכות
·         עוגת גבינה פירורים של יעלה

ולמתכונים!

בורקס שבלולים של מיקי:
הבסיס שלו אבל אני שיניתי הרבה אז ארשום מה שאני עושה.
לוקחת חבילה של 1.5 ק"ג בצק עלים בשני גלילים ומשתמשת באחד.
חבילה אחת של גבינת שמנת 3% או 5% - אני משתמשדת בזיתים אבל ניתן להשתמש בטעמים אחרים...
ביצה אחת+עוד קצת להברשה (תיכף תבינו)
גבינה מגורדת – ניתן לשים צהובה מלוחה ומה שרוצים
חוצים את ה-750 ג' בצק עלים לשני מלבנים , מרדדים כל אחת למלבן גדול פי 1.5 בערך ממה שהיה לפני הרידוד.
מערבבים בקערה ביצה עם גבינת שמנת עד שאחיד.
מורחים במברשת עת הגבינה על שני המלבנים , מפזרים גבינה מגורדת ומגלגלים לרולדה.
מניילנים בניילון נצמד , סוגרים בצדדים כמו סוכריה ומקפיאים.
ניתן להחזיק בפריזר חודשים...
כשרוצים לאפות, מפשירים מעט – בחורף שעה לפני הכנסה לתנור, בקיץ חצי שעה.
פורסים לפרוסות ברוחב ס"מ-ס"מ וחצי, מניחים על תבנית מרופדת בנייר אפיה, מורחים מעט ביצה טרופה ומפזרים או שומשום או פרמזן מגורדת או מה שבא...
אופים ב-220 מעלות כ-20 דקות עד שמזהיב ואי אפשר יותר לעמוד בריח...



שטרודל 'פרומעז' - פירגה

רכיבים:
המלית:  2 חבילות גבינת "פרומעז" וזהו.....

את הבצק ללוש ביד:
200 גרם גבינת קשקבל מגוררת
1 כוס קמח רגיל
100 גרם אגוזי מלך קצוצים דק
6 כפות שומשום
2 כפות שמנת רגילה
80 גרם חמאה מומסת
מעט פלפל שחור

אופן הכנה:
כאמור ללוש ביד.

לחלק ל-2
לשטח כל חלק על ניר אפיה נפרד.
על כל חלק לשים לאורך גבינת "פרומעז" חצויה לאורכה
זה בדיוק מתאים לאורך השטרודל. (2 חצאים מונחים אחד אחרי השני לאורך.)
החלק החתוך שיהיה כלפי מטה.
מגלגלים לרולדה בעזרת הניר
אחרי הגילגול זורקים את הניר

מניחים על ניר אפיה ואופים בחום 180 מעלות חצי שעה.

אפשר להקפיא בתוך ניר האפיה לפני שאופים.
מתכון מחברה. נטרף בשניות--כדאי להכין מנה כפולה.


ביסקוויטים עם פרמזן – רוני ונציה

המרכיבים (50-40 ביסקוויטים): 
1/4 1 כוסות (175 גרם) קמח
 
150 גרם גבינת פרמזן, מגורר טרי
 
קורט פלפל אדום חריף ("קאיין")
 
1/2 כפית פלפל שחור, גרוס עבה טרי
 
3/4 כפית מלח
 
150 גרם חמאה קרה, חתוכה לקוביות
1/2 1 כפות מים קרים
 

לציפוי:
 
1/2 ביצה, טרופה
1/2 1 כפות גרגרי שומשום
1/2 1 כפות גרגרי קצח
 
הכלים: 2 תבניות אפייה שטוחות מרופדות בנייר אפייה
 

הכנה:
 
- שמים את הקמח, הפרמזן, הפלפל האדום, הפלפל השחור ואת המלח בקערת מעבד מזון, 
ומערבבים בלהב הפלדה.
מוסיפים את החמאה ומעבדים עד לקבלת תערובת פירורית. מוסיפים את המים בהדרגה
דרך הארובה, 
ומעבדים עד לקבלת כדור בצק. 
על למשטח מקומח, מעצבים מהבצק גליל בקוטר 5 ס"מ.
עוטפים את הגליל ביריעת ניילון, ומניחים במקרר לפחות 4 שעות, או לכל הלילה. 
מברישים את הגליל בביצה טרופה ומגלגלים אותו בתערובת של גרגרי השומשום עם 
גרגרי הקצח.
עוטפים ביריעת ניילון ומקררים במקרר עוד שעה. 
מחממים את התנור לחום בינוני (180 מעלות).
 
חותכים את הגליל לפרוסות בעובי 1/2 ס"מ בעזרת סכין גדול וחד.
מניחים את הביסקוויטים מעל לתבניות במרווחים של 2 ס"מ ביניהם. אופים כ-15 דקות עד לקבלת 
צבע זהוב.
מעבירים את הביסקוויטים לרשת לצינון מלא.



פוקאצ'ה פראית - זושי


רכיבים:
גיליתי שמבצק מאוד מאוד רטוב, יוצאים לחמים ממש מגניבים...
מכינים כשרוצים לנגב איזה רוטב חמים בארוחה או כשיש הרבה חומוס או סתם בא 
לקרוע ולטרוף....

הבסיס:

כפית שמרים יבשים
כף סוכר
כוס קמח
150 סמ"ק מים
כפית מלח

אופן הכנה:
את הכמות הבסיסית הזו מכפילים לפי מימדי התבנית שרוצים לקבל...למשל לתבנית תנור
הכי טוב להכפיל בשלוש...לערבב הייטב 4 דקות...ולהניח בקערה להכפלת נפח...

מכינים תבנית תנור, בנייר אפייה או ניר אלומיניום...מניחים בתחתית כפותיים שמן זית
"שופכים" את העיסה לתבנית..ומשטחים בכף היד...מפזרים מלח גס ושמן זית, ולאלה מביניכם 
שחסר גם עשבי תיבול...
מחממים תנור ל 200 מעלות, ואופים כ 15 דקות...עד שהשטח מזהיב...

זהו לחם מאוד ספוגי...ומתחסל מיידית....הכנתי השבת פעמיים לבקשת הקהל...