מזמן לא כתבתי.
לא שלא היה לי על מה, פשוט לא היה לי מצברוח וחשק.
לפני כמעט 3 שנים חמותי אובחנה כחולת לוקמיה. מאז נלחמה באומץ במחלה הנוראית שהכניעה אותה בשבוע שעבר (בלילה בין שישי לשבת) . בסופו של דבר היא החליטה שאין לה יותר כוח להילחם ולסבול, ואיכות החיים שלה איננה עוד , וככה היא לא רוצה להמשיך.
חמותי הייתה אחת הנשים החזקות והחכמות שהכרתי בחיי. למדתי ממנה המון דברים. ולא הסכמתי איתה על הכל – נהפוך הוא. היא הייתה שונה לגמרי ממני ומדרך המחשבה שהכרתי, ולמרות זאת – ואולי דווקא לכן – היא נתנה לי תמיד פרספקטיבה אחרת על נושאים שונים, פרספקטיבה הגיונית. הייתה לה היכולת לשים בצד את האמוציות ולהפעיל רק את הרציו. אני אדם מאוד אמוציונלי והיה לי לא פשוט להבין אותה. בשנים הראשונות היה לי מאוד קשה איתה. אני לא מאותן כלות שרבות עם החמות ומחרימות, לא מביאות את הילדים וכו' אבל היו סיטואציות שנפגעתי מאוד מדברים ומעשים שלה (כמובן שאני לא זוכרת כעת את רובם הגדול).
אבל בשלב מסוים עשיתי עם עצמי הרבה עבודה והגעתי למספר מסקנות:
1. זו חמותי, ומכיוון שאת בעלי אני (מאוד) אוהבת – זה לא ישתנה.
2. היא מבוגרת ממני בכ-30 שנה ולכן הסכוי שהיא תשתנה קלוש.
3. בכל אדם יש גם תכונות טובות וגם פחות טובות, צריך רק לדעת להפיק את הטוב.
ברגע שהבנתי שאני יכולה ללמוד ממנה לא מעט, עשיתי זאת בשמחה. כיבדתי אותה מאוד, למדתי לתת לה מקום בחיי, גם להקשיב לדעותיה גם אם לא תמיד קיבלתי והסכמתי. הרי בסופו של דבר אני אחליט מה לעשות בביתי ועם ילדיי, אז למה לא לעשות טוב לבן אדם ולהקשיב?
אני מאוד מאמינה בשני משפטים:
1. אל תהיה צודק, היה חכם.
2. אלוהים תן לי את הכוח לשנות מה שביכולתי לשנות, לקבל מה שאין ביכולתי לשנות, ואת התבונה להפריד בין השניים.
לאור זאת ניסיתי , ואני מאמינה שהצלחתי בסופו של דבר, להגיע איתה למערכת יחסים טובה בריאה ומכבדת, וזה מה שאני אזכור לאחר לכתה.
דנית ואני שבועיים לפני הולדת אופיר, 12/2001
דנית עם עומר במסיבת בר המצווה שלו, מאי 2009
דנית ואופיר , 2004
דנית ולילך, במסיבת בר המצווה של עומר, מאי 2009
ולסיום אספר מקרה שקרה לפני חתונתי. לקראת החתונה היא החליטה שהיא רוצה שיהיה לי זר סחלבים בחתונה. אני בקושי ידעתי אז איך נראה סחלב (סליחה על הבורות) וכמובן שהרעיון בא ממנה ולא ממני. הסתכלתי על תמונות של סחלב וראיתי שהוא מקסים, והסכמתי. היא החליטה לנסוע בבוקר החתונה לקיבוץ יפעת (שעה נסיעה לכל כיוון מחיפה, שם גרנו) כי שם מגדלים סחלבים, ולהכין לי זר. אני זוכרת שחמי אמר לה – תגידי את משוגעת? אין לך מה לעשות בבוקר החתונה שלהם? אבל היא התעקשה וככה היה. בבוקר החתונה היא נסעה עם דורון לקיבוץ יפעת, והביאה לי זר מדהים, ולבקשתי גם כמה בודדים לשלב בשיערי. לעולם אזכור את המחווה הזו שלה , באהבה גדולה.
דנית, אני והסחלבים...ביום חתונתי, 30.03.1993
פוסט זה נכתב לזכר דנית יזהר ז"ל, 19.4.1939-24.12.2011
