יום שישי, 1 ביולי 2011

הבל היופי - האמנם? או : על תבונה ורגישות

לא יודעת אם הספקתם לראות אבל לפני ימים ספורים עלתה תגובה בבלוג הזה לפוסט שבו אני מספרת על האבחון של עומר - בזו הלשון:


כמה אטום וטיפש יכול להיות בנאדם שכותב בסוף הפוסט על הילד האוטיסט שלו הודעה בקשר ללאקים??


מקור התגובה היה (כמובן) אנונימי.


התגובה הראשונה שלי היתה לשלוח את התגובה לתיקיית הספאם.


אחרי זמן מה (הצתה מאוחרת, מה לעשות) חשבתי על זה שזו הזדמנות לפתוח את הנושא לדיון ולהביע את מה שיש לי לומר. ויש לי בהחלט...


כשעומר אובחן החיים שלנו השתנו בצורה שאין לי מושג איך להתחיל לתאר. והם לעולם לא חזרו למה שהיו קודם. פתאום אין מה לחשוב על לנסוע למסעדה יחד בשבת, טיולים ספונטניים בצפון, נסיעה לחו"ל עם הילדים...וגם לנסוע לבד עם הבעל לאנשהו זה מסובך, כי לא כל בייביסיטר יודעת איך להתנהג איתו בכל מצב...
עומר היה עם טיטול עד גיל 5 לפחות ובלילה גם הרבה יותר מאוחר. הרבה החלפות בגדים, חוסר עצמאות טוטאלית בשרותים (היום הוא מעל 15 ועדיין צריכה, סליחה על התיאורים הגרפיים, לעזור לו להתנגב אחרי קקי, ולשטוף ידיים עם סבון...עומר לא מודע לסכנות ואי אפשר היה לומר לו - לא רצים לכביש. כלומר - אפשר לומר אבל זה לא ממש יזיז לו, ולא כי הוא עושה דווקא...אלו הן רק שתי דוגמאות מיני רבות.








ההתעסקות בעומר הפכה למרכז העולם עבורי ועבור דורון (וגם לא מעט עבור הורינו) ולא הותירה מקום לדברים אחרים. חודשים והשנים עברו, לא יצאנו למסעדות, לא נסענו לחופשות...עומר, עומר ועוד עומר. די מיידית לאחר האבחון התחלנו טיפול בעומר במרכז בחיפה בשם "בית מילמן", בו הטיפולים התקיימו פעמיים בשבוע, בבוקר, עד 12 בצהרים. מה שאמר - פעם בשבוע אני נעדרת חצי יום מהעבודה ופעם אחת דורון. חוץ מזה היו מיפגשים של מס' זוגות הורים אחת לשבועיים בערב - ממה שאני זוכרת הוריי הגיעו לעשות בייבי סיטר, ומאוחר יותר הגענו למישהי מקסימה :-) שלמדה פסיכולוגיה שנה ג' (ועכשיו מסיימת דוקטורט :-)) שהתחילה לעבוד אצלנו אחת לשבוע לשעתיים ולעזור לי מעט לנשום, ומאוחר יותר נעשתה בייבי סיטר מדהימה וחברה שלנו טובה לא פחות. 
לא שלא היתה לי ולדורון אפשרות טכנית (אם כי העניין היה מסובך בהרבה מאשר לו עומר היה ילד רגיל) לצאת יחד כזוג או לעשות כל אחד מאיתנו משהו לעצמו ועם עצמו, אבל איכשהו לא עשינו את זה הרבה. שנינו טיפוסים ביתיים מאוד והיה איכשהו מאוד נוח שהיה "תירוץ" למה לא יוצאים, ושקענו בשגרה נטולת ריגושים.






אל תבינו אותי לא נכון. אני לא מנסה לגרום לכם לרחם עליי, רק להבין. אלה היו - ובמידה מסוימת עדיין - החיים שלנו. אני זוכרת את עצמי יושבת עם עצמי משהו כמו חצי שנה אחרי שעומר אובחן, כששנינו עוד היינו בשלב האבל וההסתרה, וחוץ מההורים ועוד כמה אנשים בודדים איש לא ידע מה יש לעומר, ואומרת לעצמי: רגע, למה אני ככה? למה אני מסתירה? אני אדם כ"כ פתוח באופיי, כ"כ משתף...למה להסתיר את הלקות של עומר? אני עשיתי משהו רע? פשעתי? לא. זה הבן שלי, הוא הכי מדהים בעולם והכי הכי שלי. אני אוהבת אותו עד כדי כאב ואין סיכוי שאוהב אותו פחות עם לקות כזו או אחרת. זה לעולם לא ישתנה. עכשיו יש לי שתי אופציות: או ליפול לדיכאון (והייתי בדרך לשם) או להרים את עצמי . הבחירה שלי היתה האפשרות השניה. ישבתי ודיברתי עם דורון ומאותו יום ואילך אנחנו סיפרנו על עומר לכל מי שרצה לשמוע. גילינו שההסתרה גזלה מאיתנו כל כך הרבה אנרגיות...שעכשיו התפנו לדברים אחרים, בין השאר לטיפול בעומר.


בתחילת ההריון של עומר התחלתי ללמוד ראית חשבון.
תוך חודשים מעטים התחלתי סטאז' באחד המשרדים הגדולים (והטובים) בארץ, משרד בו עובדים הסטאז'רים שעות ארוכות. יאמר לזכותם שמתחילת העבודה שלי במשרד עבדתי עד ארבע כי זה מה שסוכם ולא נשארתי שעות נוספות. אבל כשעומר אובחן והתחלתי להיעדר חצי יום בשבוע...
כמה חודשים לאחר התחלת הטיפול ב"בית מילמן" פוטרתי.
מס' חודשים התלבטתי מה עושים ואז החלטתי ללמוד הנהלת חשבונות על מנת לעבוד בתחום אבל בתפקיד שדורש (כך חשבתי לפחות) פחות שעות. תחום ראיית החשבון, תאמינו או לא, היה מעניין מאוד עבורי והיתה פה התפשרות מצידי ואפילו הייתי אומרת סוג של הקרבה (שכמובן הייתי עושה אותה היום שוב לו הייתי צריכה).






במהלך הזמן לקחתי לי כל מיני תחביבים והתעסקתי בהם, בחלקם יותר זמן ובחלקם פחות. קריאה, אפיה, ניסיתי אפילו פימו...


לפני כמעט שנתיים (הזמן רץ כשנהנים :-)) הגעתי במקרה לפורום איפור בתפוז, ולאחר זמן מה כשנפתח פורום לקים - גם לשם. ההתעסקות הזו בעצמי גרמה לי, לראשונה מזה תקופה ארוכה, להרגיש טוב עם עצמי, כאדם וכאשה. ודווקא הניגוד בין משהו כל כך רציני ו"כבד" כמו עומר , הלקות שלו והקשיים שלו - ושלנו - בהתמודדות היומיומית - עושה לי כנראה טוב דווקא. כרגע אני שם ונראה לי שאשאר שם בינתיים.


אני חוזרת לאותו אנונימי מתחילת הפוסט, שכתב משהו שאולי עלה לעוד אנשים בראש בזמן שקראו בבלוג שלי.


אנונימי יקר וקוראים יקרים! אני לא יודעת כמה אתם מכירים חיים לא רגילים, חיים עם ילד או בן משפחה עם צרכים מיוחדים. חיים כאלה דורשים המון אנרגיות, פיסיות ונפשיות כאחד. אני בחרתי, בזמני הפנוי, לעסוק בדברים שעושים לי טוב...קשה לכם להבין זאת?
תחשבו - להבדיל אלף אלפי ומליוני הבדלות - על המעבר החד בישראל בכל שנה בין יום הזכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות. יש פה משהו מאוד דומה. במדינה שלנו יש גם אבל וגם שמחה, והכל מהול יחד. אצלי יש קשיים והתמודדויות יומיומיות לא פשוטות, ויחד עם זה יש גם הנאות קטנות וגדולות. ככה זה אצלי...


מקווה שלא עייפתי אתכם יותר מדי עם האמוציונליות וההתפלספות. שתהיה לנו שבת רגועה, נינוחה וכיפית ואחריה שבוע נפלא. נשיקות לכולם ונתראה בפוסט הבא...:-))

24 תגובות:

  1. אני חושבת שאת מדהימה ולא חייבת הסברים לאף אחד!
    תעשי ותתעסקי במה שעושה לך טוב אם איפור אז איפור אם לקים אז לקים :)

    השבמחק
  2. היי רותי,
    ריגשת אותי מאוד בקריאת הפוסט, אני עוקבת אחרי הפוסטים שלך כי תמיד אני מרגישה שיש משהו מעבר,
    בעיניי ברור שלאדם ממשיכים להיות תחביבים,
    ולהבדיל ממקרים אחרים, אני תמיד אומרת שכל אדם חייב פינה לברוח אליה, בין אם מחיי היום יום או מדברים אחרים, אסור לשכוח איפה אנחנו כ"אדם" ומי שבוחרת (-: כ"אישה" בחיים.
    רק חבל שנתת להודעה במה כה גדולה, אדם שרושם דבר כזה לא מגיע לו התייחסות, רק על הטיפשות לשפוט אדם שהוא לא בנעליים שלו, מעציב אותי שיש אנשים כאלו.
    זהו, אמרתי את שלי(-:
    תודה ,
    עדי.

    השבמחק
  3. רותי
    איזה פוסט רגיש ואמיתי ומציב מראה בפני כל עצומי העיניים וערלי הלב ( ותודה שכתבת אותו שגם אנחנו, שיודעים ומעריכים ומאד אוהבים ומכבדים נוכל להיזכר ולחבק שוב ).
    להרבה אנשים וכמובן לי אתם דוגמא לאמיצים ואוהבים שיודעים להמשיך את החיים שלהם עם הקושי והאתגר שעמד ועומד בפניהם. לכולנו יש הרים לטפס עליהם, שלכם עמד גבוה מוקדם מאד......בחרתם לעלות ולא לעקוף את האתגר ולהמשיך להיות אתם במקומות בהם אנשים לובשים מסכות ומחפשים צללים.
    האור שאת מאירה בו מחמם בסביבה קרה ומנוכרת - אל תפסיקי!
    ואת - כפי שאת, יפה מבחוץ ומבפנים ותמשיכי להנות ולכתוב על מה שמחזק אותך ומביא לך הנאה ואושר.
    והמלעיז - בעת ההיא יידום.
    חיבוק!

    השבמחק
  4. רותי היקרה!
    כתבתי לך כבר במייל מה אני חושבת. אומנם אני לא מכירה אישית את ההתמודדות עם ילד עם לקות אבל כן למדתי על זה ואני מבינה לגמרי את העיניין של התעסקות בדברים אחרים.
    את עושה כל שביכולתך בכדי להמשיך לחיות את החיים ולא להיות בשלב האבל וזוהי הדרך הנכונה לדעתי!
    הלוואי וירבו אנשים כמוך!

    השבמחק
  5. קודם כל המון תודות לכולן על התגובות החמות, זה עושה לי המון!
    עדי - המון תודה! אני לא חושבת שיש פה עניין מה מגיע ומה לא. זה אישו שרציתי להעלות ואני שמחה שעשיתי זאת!
    אוסטרלית - שולחת לשניכם המון חיבוקים חזרה (למרות שבינתיים הד"ר שותק ;-)), את יודעת כמה אני אוהבת את שניכם...ושוב פותחת הזמנה!
    ומורנוש - תודה מקסימה, כיף לקרוא את התגובות שלך!

    השבמחק
  6. לא שומר על זכות השתיקה...
    כן, אני כן אבא לילד (יותר צעיר מבנך, אבל בתפקוד נמוך) במועדון, לפוסט שלך הגעתי בעקבות אישתי שעוקבת אחר הבלוג שלך בעקבות הפרסום שהכנסת לקומונה או בפורום ההורים על הבלוג. וכן, אני עדיין חושב שצריך מידה לא מעטה של אטימות להכפיף באותו מקום פרסום כו משמעותי על הבן שלך יחד עם פרסום על לאקים, רצית השוואה ליום הזכרון העצמאות - בבקשה (כמה שזה צורם לי כבן למשפחה שכולה) זה נשמע כמו - ביום הזכרון אנו מציינים את מותם של X חיילים והערב נרקוד על קברם. יש מקום לכל דבר, מצידי תעסקי במקרמה סיני עם חוטי קנווס או השד יודע מה (נשגב מבינתי אחזקת איפור כתחביב אבל אולי פה זו מגבלה תפיסתית גברית...) עדיין מחזיק בדעה שיש מקום לכל דבר, והפרסום של שניהם ביחד, בלי אפילו נשימה בינהם היה חסר רגישות ואטום, דרך אגב, לא רק אני חשבתי כך, אני ראיתי את הפוסט שלך בעקבות זה שאישתי הפנתה את תשומת ליבי לנושא הפרסום של לאקים בכפיפות לאוטיזם, אותה זה לא רק הרגיז, לה זה גם הכאיב. צורם, מכאבי, טעם רע, או סתם אטימות. תחליטי את. אותי זה פשוט קומם.
    ודרך אגב, בתור מי שמנופפת בתואר של "אמא של ילד מהמועדון" - מדוע רק שני ילדיך האחרים מופיעים בתמונת הפרופיל שלך פה ?? אפליה ???

    השבמחק
  7. אנונימי יקר! צר לי שנפגעתם אתה ואשתך מהפוסט ההוא ומה שנכתב בסופו. מיותר אולי לומר אבל אעשה זאת בכל זאת - לא התכוונתי לפגוע באיש, ולו היית מכירה אותי מעט ממה שמכירים אותי אנשים אחרים שקוראים פה - היית יודע כמה אני אדם רגיש ולא פוגעת באיש במודע.
    אני חושבת שלכל איש יש זכות לדעתו, ולכן החזרתי את התגובה ההיא. זכותך לחשוב כך וזכותי לחשוב אחרת. לדעתי המשפט שכתבת על הריקודים על הקבר - קצת מאוד מוגזם, ולגבי עצם ההשוואה שהצעתי אני, כתבתי - להבדיל אלף אלפי ומליוני הבדלות והתכוונתי לכך.

    לגבי התמונות - עומר ילד יפהפה ומדהים מעין כמוהו (אני יודעת שאני מאוד אובייקטיבית) אבל שונא להצטלם. אני נוברת הרבה במחשב על מנת למצוא תמונות טובות שלו לכאן. לעומת זאת שני החבר'ה הצעירים אוהבים מאוד להצטלם וגם פוטוגניים. יחד עם זה הייתי אמא לילד אוטיסט לפני שהייתי אמא לילד רגיל וזה מה שמגדיר אותי כאמא - לפחות חלק משמעותי מזה.
    לסיכום - מה שהפריע לי זה טון התגובה והשיפוטיות בה, ואני מבינה כעת שזה בא ממקום מאוד אישי. סליחה אם פגעתי בכם, ומקווה שתמשיך לקרוא פה ולהגיב.

    השבמחק
  8. תשמעי יקירתי...
    כיתומת צה"ל אני יכולה להגיד לך שלגדל ילד עם צכ"מ זה יותר קשה.
    ואם יש מישהו, אותו אנונימי, שמשווה את זה למשל למחלה קשה, אז טעות, ילד אוטיסט זו לקות שלא חולפת, שהקשיים איתה הם במגמת לימוד והתעצמות, ואי אפשר לקחת פסק זמן מהחיים להעמיד את הילד על הרגליים ולהמשיך הלאה.
    זה לעשות את שני הדברים יחד שזורים זה בזה.
    אז ככה זה שאמא לילד אוטיסט כותבת בלוג על החיים שלה, זה מרב"ע ולקים.

    השבמחק
  9. והנה אני, אבא של עומר ושל אופיר ולילך ובן זוגה ושותפה של רותי לחיים ולגידולם של השלושה הללו.

    ראשית, גם אני התרגשתי לקרוא את כל התגובות ותודה לכולכם.
    שנית, כל ההשוואות לטעמי מיותרות. זכותו של כל אחד מאיתנו לקחת את החיים שלו לאן שהוא בוחר ובכלל זה לכתובת על הקשיים בגידול ילד/נער עם צרכים מיוחדים לצד עיסוק בתחביב לאקים.
    אם מישהו נעלב או נפגע (וכנראה שהתשובה חיובית) הרי שהדברים הועלו וכותבת ההודעה התנצלה על כך שהדברים העליבו או פגעו.

    השבמחק
  10. נטע יקרה! הצלחת להסביר בדיוק למה התכוונתי.

    ודורון - טוב איתך אני מסכימה לפעמים נכון? אז זו אחת מהפעמים הללו...;-)

    השבמחק
  11. את התגובה שלי את כבר "מכירה" כי כתבתי לך אותו באופן אישי, אבל אחרי שקראתי את תגובתו החוזרת של האנונימי אני חוזרת בי והולכת להגיד משהו אחר לגמרי..

    כל אחד מקבל את המתנות שנפלו עליו מהשמיים בצורה אחרת.

    יש אנשים שיקבלו את מה שקרה להם בסוג של הבנה ויגידו, זה מה יש! וימשיכו הלאה, יהיו כאלה שינסו להפוך את העניין למשהו שאפשר גם לצחוק איתו וממנו (ע"ע רוב הסטנדפיסטים שהגיעו מתנאי חיים לא קלים בתור ילדים).

    כמו שכתבתי לך במייל, אני התחלתי להתנדב ברכיבה טיפולית בגיל 15. הנושא איכשהו נתפס בי חזק והייתי "שומרת הראש" בכל הנוגע ליחס לאנשים עם מוגבלויות שונות. נראה מישהו חונה מול העיניים שלי בחניה של נכה (גם היום!) ומתוך האמונה האישית שלי, הייתי מגנה על כל אותם אנשים מיוחדים בחירוף נפש גם אם מעולם לא אמר לי אף אדם מיוחד שכזה שיש צורך להגן עליו. היה לי כבוד לאנשים המיוחדים האלה, לזה שהם ממשיכים הלאה בדרכם עם כל הקושי וגם לאילו שאומרים שקשה להם. היה לי כיף להוביל את הסוס ולהסתכל לנכה בכיסא גלגלים אי שם למעלה במעלה הסוס ושהוא יסתכל עלי ממעלה הסוס למטה.

    עברו מאז כמעט 15 שנה נוספות.. היום אני מסתכלת על הדברים איכשהו מעט אחרת. כן יש לי כמובן כבוד לאנשים מיוחדים. אבל(!) אני לא נלחמת במלחמות חירוף נפש בכל מי שיש לו יציאה שקצת מוזרה בעיני. אני יעדיף ללמד ולהסביר וגם לא אתחבא מאחורי שום דבר. כן, אוטיסטית תפסה לי ת'שיער ותלשה לי אותו (בכוח מרשים ביותר, אגב!), וכן מפגרת נשכה לכלב שלי את הזנב. למישהו לא נעים לשמוע שיש לפעמים יציאות אלימות לחלק מה"חבר'ה" האלה? ואללה, זאת האמת.
    זה לא שהם אלימים זה שהפתרון שהם מוצאים לתסכול יכול בהחלט להיות אלימות כי אין להם את היכולת לתפוס אפשרות אחרת באותו רגע או אולי בכלל.

    פעם לא הייתי מעזה להזכיר דבר כזה, שמע אכפיש את שמם או אפגע באלה שחולקים את אותה "הפרעה" אבל הם שונים לחלוטין. היום אני אומרת את האמת כמו שהיא בפרצוף כי זה מה יש.

    אז יפות הנפש שהיתה לי בגיל 15 נעלמה בגיל (כמעט כמעט) 30.

    ועם יפות הנפש אין לי בעיה שתדברי בכפיפה אחת על הבן שלך ושניה אחרי זה (בשביל קצת לשנות את התחושה שמתקבלת בבטן) תדברי על לקים איפור או חווית שטיפת הבית או הכלניות שפורחות בחוץ.
    אילו החיים שלך, וחוט המחשבה שלנו הוא גם כן כזה. ומי כמוני, סופר אסוציאטיבית יודעת.

    מה אני מנסה להגיד פה?
    שהאנונימי בוחר להגיב כמו שהוא מעוניין להגיב, כפי שהוא תופס את העולם הזה של הילדים המיוחדים. אולי הוא רואה את עצמו כקורבן אולי הוא רואה את עצמו להיפך, כמגן שלהם. אני תמיד קוראת לאילו "יפי נפש" (גם ודווקא בגלל שגם אני הייתי כזאת).
    ואת רותי, יקרה, פשוט מקבלת את המציאות כפי שהיא. את כל המציאות. את הדברים החריגים שאת נתקלת בהם בתור אמא לילד אוטיסט (סליחה סליחה, ילד עם אוטיזם ;)) וגם בדברים היותר טריוויאלים - מתי כבר תגיע החבילה מאיבי עם כ הגודיז??

    השבמחק
  12. ומשהו אחר שרציתי להגיד ולכן בכוונה כותבת בתגובה אחרת (לא שלא כתבתי מספיק חחחח)

    ספר שקראתי לאחרונה וגרם לי לחשוב על דברים אחרת - ימי שלישי עם מורי.
    התכוונתי לעשות פוסט על הספר הזה, אבל איכשהו שכחתי.
    ספר מדהים שמדבר על החיים, איך אולי כדאי היה להסתכל עליהם ולקבל אותם.
    מורי מדבר על זה שעם הקושי התהומי שלו לקום בבוקר ולהתמודד עם עוד יום עם ALS הוא מרשה לעצמו לבכות 10 דק' ואחרי זה ממשיך את היום שלו. הוא אומר שהוא יודע איך זה להרגיש חסר ישע, הוא יודע איך זה להרגיש שהסוף קרב, כל הרגשות האלה הם משהו שהוא חלק ממנו בתקופה האחרונה לכן הוא יודע איך זה מרגיש בדיוק. ודווקא בגלל זה הוא יכול להגיד שהוא *מוותר* על הרגשות האלה. הוא משאיר אותם מאחור וממשיך הלאה.

    לאחרונה חיכיתי לתשובה למשהו שציפיתי לו מאוד. הפרטים לא רלוונטיים בכלל. תקופה ארוכה הייתי בסוג של לימבו, לא לכאן ולא לכאן וגם החיים האישיים שלי היו כאלה. יום בהיר אחד, קצת אחרי שקראתי את הספר, אמרתי לעצמי - אני אקבל תשובה יום אחד, אני לא יודעת איזה יום, אבל היא תגיע. אני יודעת איך זה להרגיש בלי התשובה הזאת, אני יודעת כמה זה מתסכל. אני מקבלת את הרגשות האלה ואני מוותרת עליהם.
    וויתרתי עליהם. לגמרי.
    כשהגיעה התשובה השלילית הייתי קצת מבואסת, ברור. אבל כבר ידעתי איך זה מרגיש כי בעצם גם ה"ללא תשובה" מרגיש כמו תשובה שלילית, אבל כזאת שמתמשכת.. אז החלטתי לקבל את זה והמשכתי הלאה.

    החיים נראים הרבה יותר טוב מאז, באמת.

    השבמחק
  13. ראשית - אני עדיין קצת מסמיקה מהמחמאה שנשזרה בתוך הטקסט עבורי..תודה. לכבוד הוא לי להכיר את עומר ואתכם ואני שמחה שנשארנו חברים לאורך השנים, מפני שזה כלל לא מובן מאליו.
    מהיכרותי אותך וכמובן את דורון, אני יכולה להעיד שהמילה 'אטימות' זו המילה הכי רחוקה שיכולה לתאר מי מכם, ואני משערת שכותבי התגובה ההיא אינם יודעים גם על הפעילות העניפה שלכם בקידום המודעות לאוטיזם (כמה אנשים אתם מכירים שיהיו מוכנים על חשבון ימי עבודה לבוא ולספר בפני קהלים שונים על התמודדותם - וגם לנסוע בשביל זה שעתיים? - למזלי אני מכירה...).
    לכל אחד יש דרך התמודדות משלו, ואין ספק שההתמודדות שלכם ושל הורים אחרים לילדים עם אוטיזם היא יומיומית ושואבת. והיו שנים שאכן נשאבתם...אבל, יש לכם גם ילדים בריאים ויש גם אותכם והבריאות הנפשית חשובה בשבילכם ובשביל כל ילדיכם. וכן - חלק מהבריאות הנפשית היא לעסוק בתחביב שאוהבים ושתחביב זה יהיה שזור ביומיום ושהפוסט שאת כותבת, רותי, יעסוק בכל כולך השלמה - על התמודדויותייך, תחביבייך וכל הגיגייך. מחשבותינו רבות ומגוונות והאם יש מישהו שלא יסכים שגם בעתות המצוקה הקשות ביותר לא מתגנבות גם מחשבות בנושאים אחרים? זה הרי גם מה שעוזר לנו "להתאוורר" ולגייס כוחות להמשך.
    תמשיכי עם הפוסט בדיוק כמו שהוא. אין הרי טיפול פסיכולוגי יותר טוב מזה :))

    השבמחק
  14. אריאלה - תודה יקירה על התגובה ותודה על שאת מי שאת! מתה עלייך...
    ומיטל - מסכימה בהחלט ומחזקת על מה שזה לא יהיה ובאמת לא חשוב מה זה. אם בא לך לדבר או לכתוב מייל את יודעת שאני תמיד פה.

    השבמחק
  15. רותי, את אישה מקסימה ומדהימה, ואני רק יכולה להודות על המזל שנפל בחלקי להכיר אותך ולקרוא את הדברים שאת כותבת.
    ראיתי את זה בפורומים, ואני רואה את זה גם כאן.
    אני כותבת היום שני בלוגים, הראשון שמוקדש לרוב הדברים, ואחד שמוקדש לביוטי- כי אצלי הדברים האלה לא בהכרח יושבים ביחד ולא בהכרח מתקשרים, ולא ידעתי איך לחבר ביניהם בלי לחטוא לשתי המטרות.
    כשפתחת את הבלוג התלהבתי לראות את השילוב המדהים שיצרת פה. בלוג של הכול מהכול על הכול, ובעיקר על החיים שלך ועל האהבות שלך. והשילוב הזה מדהים בעיניי, ואת יודעת מה? לדעתי עצם העובדה שהבלוג כ"כ יומיומי וכ"כ זורם רק עושה חסד לנושא האוטיזם. עצם העובדה שאת לא מנסה להרצות או לעורר רחמים או כל דבר כזה, אלא את פשוט משתפת ומספרת על החיים שלך בצורה הכי אגבית והכי יומיומית- זה מדהים בעיניי, וזה מה שכ"כ מרגש פה.

    אנשים אוהבים לטעון שאיפור זה שטחי. כבר כתבתי על זה בעבר והדעה שלי בעניין מאוד ברורה. אני חושבת שאיפור זה מה שעושים ממנו. זה יכול להיות הדבר הכי שטחי בעולם, כמו כל דבר. יש אנשים שיהיו שטחיים בכל מה שיעשו, וכמה שיתאמצו לא יגרדו אפילו את פני השטח.
    ויש אנשים שלא משנה מה הם יעשו, הם יעשו אותו מכל הלב, בכישרון והשקעה יוצאי דופן. ככה גם באיפור- כשעושים את זה ברצינות, זה רציני. וכשהופכים את זה לשטחי ולחזות הכול- זה בדיוק מה שזה.
    איפור מבחינתי זו נקודה של שפיות, של רבע שעה בבוקר שהיא רק שלי עם עצמי מול המראה. רבע שעה שהיא כמעט מדיטציה מבחינתי. וכמובן שדרך האיפור הצלחתי לבנות את הביטחון העצמי שלי.

    אני בהחלט מבינה למה האיפור שומר אותך שפויה. אני חושבת שזה חשוב בדיוק באותה מידה כמו הטיפול בעומר או בשני הבנים הנוספים.

    תמיד יהיו אנשים שיעבירו ביקורת, לא משנה מה תעשי. תמיד יהיו אנשים שישפטו אותך בחומרה, ויטענו שאת גרועה במה שאת עושה. אני מניחה שכשזה נוגע לילדים זה כואב פי מאתיים. אני מניחה שכשאת נוגעת בנושא כ"כ רגיש, אנשים לוקחים את הדברים עוד יותר בצורה קיצונית.

    השבמחק
  16. אלטר אגו - תודה רבה! שמחתי לקרוא את התגובה שלך...

    השבמחק
  17. רותי יקרה,

    למרות שהסטאטוס שלי בחיים שונה משלך שתינו נשים שיש להם גם את החלק שצריך להיות שלהן בלבד. אבא שלי היה דמות נערצת ומוכרת בכל ירושלים ובכל מקום אליו הלכתי פנו אלי בתור "הבת של". בעלי טיפוס חברותי ונדיב ומוכר לרבים, לעיתים קרובות פונים אלי לדרוש בשלומו כ "אשתו של" תוסיפי לכך את היותי "אמא של" ומה נשאר?

    לכן תמיד הקפדתי לעבוד בחוץ שלמרות שלא הצטרכתי לכך כדי שיהיה מקום בו אהיה "אפרת" בזכות עצמי בלבד.

    כמוני כמוך הגעתי לפורום לקים המוצלח עם הגולשות המקסימות שבו במקרה ובעקבות כך אף פתחתי לי בלוג שטחי קליל וכייפי (לבגיגים יש לי טחד בתפוז) שבסוף תלאות היום וטרדותיו, מנקה לי את הראש ומפגיש אותי עם צד נעים נשי ועשיר ועם בלוגריות נהדרות שמתוך שלא לשמה גם מתוודעים לתובנות מעניינות.

    ומתוך אותה תגובה אנונימית בורה וקטנונית העלית את הפוסט האמיתי והכן הזה וכולנו נשכרנו!

    שיהיה לך שבוע נהדר! אשמח מאוד אם תבקרי בבלוג שלי

    השבמחק
  18. אפרת תודה! ואני מבקרת המון אצלך, אני מגיבה לעיתים רחוקות מאוד...אבל תמיד קוראת ואוהבת!

    השבמחק
  19. רותי, כרגיל כתבת מקסים
    לא הצלחתי להבין על מה המאומה ולמה יש איסור לערבב
    "בשר עם חלב" אלו הם החיים שלך ומותר לך לדבר על כל נושא בסמיכות, ביחד, אחד אחרי השני או תוך כדי
    זו דעתי הצנועה בנושא.
    צר לי שלא הגבתי עד היום, מתביישת לומר שבכלל לא שמתי לב שאפשר להגיב כאן.

    השבמחק
  20. תודה קטרין יקרה, שמחה שקראת ונהנית!

    השבמחק
  21. רותי,

    רציתי לכתוב לך שיש מצבים שאם לא היית בהם, אל תחווה דעתך עליהם, כי להיות שם ולכתוב ולחוות דעה בנושא הם 2 דברים שונים, אך קראתי כאן כי הכותב למעשה חבר במועדון שלנו.

    ובכל זאת, את נמצאת במקום מסויים, שרק את נמצאת בו ולא אף אחד אחר ולכן את היחידה שתחליטי איך את מרגישה בו, מה תעשי שם וכו'.
    חברות המועדון, לא מקנה לאף אחד להיות שיפוטי כלפי הבחירות שלך.

    אין מה לעשות, החיים ממשיכים גם אם קורים לנו דברים קשים. צריך ללמוד לשלב בין הקושי לבין מה שגורם לנו הנאה.

    ולסיום :
    אני, גיליה, אמא לנער אוטיסט בן 16.5 ולמרות שאני אוהבת אותו בטירוף, יש לי שטחי עניין נוספים בחיים, חלקם ארציים וחלקם פחות. אני אוהבת לקים, איפור, בגדים, נעליים (הרררבבבבבה), לקרוא לאשה (רחמנא ליצלן...), לגלוש באינטרנט, להיפגש עם חברות, לעשות מוזאיקה, לארח, לבשל. כל אלה גורמים לי להרבה כיף וחלקם אף לאושר רב (מוזאיקה, למשל) ומטעינים לי את המצברים ומאפשרים לי להיות אמא מעולה לאוטיסט שלי ול-2 שלא.

    נ.ב. את באמת חביבה ומתחשבת, לטעמי מידי. לא חושבת שהיית צריכה להתנצל. על מה? על שאת עושה מה שטוב לך? ולך אנונימי יקר, ממליצה בחום למצוא תחביבים/שטחי עניין/עיסוקים שאינם נושקים לאוטיזם, לא חשוב אם ארציים או לא, העיקר שיהיה לך כיף ושתרגיש טוב עם עצמך, תנסה ותראה כמה זה יתרום לך.

    השבמחק
  22. מה אנחנו שווים בלי תבונה ורגישות?

    השבמחק
  23. לאנונימי אין שום זכות לבקר אותך.
    זה שכואב לו זה משהו אחד.
    זה לא נותן לגיטימציה לפורקן על אחרים.
    כן, הילד שלך אוטיסט ואת שמה לקים.
    מה את אמורה לעשות? לבכות כל היום? לבטל את עצמך? להקדיש לנושא האוטיזם בלוג נפרד?
    פוליטיקלי קורקט מיותר ומעצבן.
    אני מאחוריך. תתעלמי.
    במיוחד אחרי ההתרסה המטופשת והילדותית שלו על התמונה שלך עם הילדים שלך.

    השבמחק